פסולת מוצקה
פסולת וסביבה
נושא הפסולת הוא אחד מהנושאים הסביבתיים המרכזיים איתם מתמודדות מדינות העולם. ככל שעולה רמת החיים, כך עולה כמות הפסולת המיוצרת לנפש. גידול האוכלוסייה, התפתחות הטכנולוגיה והתעשייה הביאו לניצול וזיהום הולך וגובר של חומרי גלם ומשאבי סביבה.
כמו מדינות העולם, גם ישראל מתמודדת עם בעיה מורכבת זו: בשנת 2020 אמורים לחיות מעל שמונה מיליון אזרחים, בצפיפות של מעל ל- 800 נפש לקמ"ר, מקו באר שבע צפונה.
אופן הטיפול בפסולת טומן בחובו בעיות סביבתיות רבות. עד השנים האחרונות נהגו לסלק את הפסולת למזבלות, הטיפול בפסולת לא היה מסודר ואתרי המזבלות גרמו לזיהומים רבים.
בין הזיהומים ניתן למנות את:

• זיהום קרקע, מי תהום ומים עיליים - הכמות הרבה של חומר המצטברת במטמנה יוצרת תנאים אנאירוביים (דלי חמצן). במקום תהליך של פירוק (בתנאים טיבעים חומרים אורגנים מתפרקים בעזרת חמצן וחיידקים ומזינים את הקרקע), מתרחש תהליך של תסיסה בו נוצרות תחמוצות. תחמוצות, מתכות וחומרים רעילים המצויים בפסולת נשטפים יחד עם הנוזלים הנוצרים בתהליך התסיסה, הנוזלים מחלחלים וחודרים אל הקרקע ומזהמים אותה ואת מי התהום.
  
• זיהום אוויר ומפגעי ריח - בתהליך התסיסה אשר הוזכר לעיל משתחררים ריחות רעים וכן נפלטים גזים רעילים. דוגמא אחת לגז זה הוא גז המתאן שהוא גז דליק התורם לאפקט החממה.
  
• מפגעים חזותיים - הפסולת המושלכת מהווה מפגע חזותי בין אם מושלכת ברחוב או במקום ציבורי אחר, בפרט אם היא מושלכת ברשות הרבים בצורה פירטית ונערמת ללא טיפול נאות.
  
• משיכת בעלי חיים אשר יוצרים בעיות תברואתיות.
  
• תפיסת שטחים פתוחים ופגיעה בערכי טבע ונוף.
  

בשנים האחרונות החלו בשדרוג אתרי הפסולת בארץ ותכנונם כך שלא יהוו מפגע לסביבה. עם זאת בעיית השטחים הפתוחים נשארה בעינה והיא קריטית במיוחד במדינה צפופה כישראל.
כבר היום קיים מחסור בנפח הטמנה זמין ומאושר של כ- 3,500 טון ליום, מה שמונע את סגירתם של שלושת האתרים הלא מוסדרים האחרונים שנותרו: מודיעין, רתמים וראשון לציון.

הזיהום הנוצר מהפסולת, הידלדלות המשאבים הטבעיים, העלייה בעלות הריאלית של סילוק אשפה ורצון האזרחים לפעול, הביאו בשנים האחרונות לחיפוש פתרונות חלופיים להטמנה ובהם: הקטנת הצריכה, שימוש חוזר, שריפה תקנית ומיחזור.
הפתרון האופטימלי לבעיית הפסולת הוא שילוב אמצעים, שתועלתם נטו היא הגבוהה ביותר. גישת ה"טיפול המשולב", מנסה להגיע לאופטימיזציה של ההיבטים השונים הסביבתיים, הכלכליים והחברתיים, זאת בהנחה שאין פתרון יחיד לבעיה.

טבלה מספר 1: הרכב הפסולת המוצקה בישראל:

המרכיב	ממוצע נפחי (אחוזים)	ממוצע משקלי (אחוזים)
נייר לבן	3.65	1.78
נייר אחר	12.7	12.38
קרטון	12.29	8.21
מתכות	3.56	3.29
טכסטיל	3.78	3.27
פלסטיק	34.49	13.85
זכוכית	2.13	3.33
טיטולים	3.47	4.29
גזם	3.71	3.95
חומר אורגני	15.18	37.81
אחר (עץ, אבנים, גומי, עור)	5.04	7.84
סה"כ	100	100

בנוסף לפסולת המוצקה שבטבלה קיימים סוגי פסולת נוספים כגון פסולת רעילה, פסולת גושית, גזם חקלאי ובוצה ממתקני ביוב.


מערכי טיפול בפסולת בעולם ובארץ

ישראל:

ארצות הברית:

אירופה:

המיחזור
המיחזור מוגדר כתהליך של הוצאת חומרים שונים מזרם הפסולת ושימוש בהם, כחומרי גלם, ליצירת מוצרים חדשים. בפועל ממוחזרים כיום בארץ כ- 12.5% מהפסולת הביתית. אם מביאים בחשבון גם את מרכיבי פסולת התעשייה, הגרוטאות והשמן המשומש - שיעור המחזור מגיע ל- 20%.
המיחזור אינו מטרה בפני עצמה, אלא אחת הדרכים לטיפול בבעיית הפסולת המוצקה. הפתרון האופטימלי לבעיית הפסולת הוא שילוב אמצעים, שתועלתם נטו היא הגבוהה ביותר.
גישת ה"טיפול המשולב", מנסה להגיע לאופטימיזציה של ההיבטים השונים הסביבתיים, הכלכליים והחברתיים, זאת בהנחה שאין פתרון יחיד לבעיה.

מיחזור:
על מנת שהמיחזור יצליח יש לתת את דעתנו לסגירת מעגל המיחזור: יש לדאוג כי הרשות המקומית תאסוף את הפסולת למיחזור, יש לדאוג לשיתוף פעולה מצד התושבים הן ברמת איסוף החומרים והן ברמת צריכת מוצרים מחומר ממוחזר. בנוסף, יש לדאוג כי תהיה תעשייה מספקת אשר תקלוט את החומר ותייצר ממנו מוצר ממוחזר.

את הפרדת הפסולת ניתן לעשות במספר דרכים:

1. MRF - מיון הפסולת במתקן מיון מיוחד, על ידי הפרדה ידנית ומכנית בטכנולוגיות שונות, ללא מיון במשק הבית.
   
2. הפרדה במקור לשני זרמים - יבש ורטוב. האיסוף נעשה ע"י הרשות ואילו מיון המרכיבים היבשים נעשה במתקן המיון.
   
3. הפרדה במקור למרכיבים השונים - מיון הפסולת למרכיבים השונים כבר בבית האזרח, האיסוף נעשה ע"י הרשות. המרכיבים אותם בדרך כלל מפרידים הם נייר, טקסטיל, פלסטיק, זכוכית ומתכות.
   
4. Dropoff Centers - מיון הפסולת במרכזי מיון שכונתיים. האזרח מגיע עם הפסולת ומפריד אותה במרכז המיון.
   

בנוסף, ניתן לציין נושא נוסף במיחזור והוא הפרדת החומר האורגני ויצור קומפוסט בבית.


הפחתת פסולת
הפחתת פסולת - מטרת ההפחתה במקור הנה הפחתת הזיהום ושימור משאבי הטבע. כל פעולה הקשורה בעיצוב, ייצור, רכישה או שימוש בחומרים או במוצרים המובילה להפחתת כמות ורעילות הפסולת לפני כניסתה לזרם הפסולת.
הפחתה במקור הנה הדרך הפשוטה והזולה ביותר להפחתת כמויות הפסולת. פשטות המתבטאת בכך שכל אחד יכול לפעול להפחתה במקור בדרכים שונות:

• העדפת מוצרים ללא אריזה מיותרת.
  
• קניית אריזות ענק ושקיות מילוי.
  
• הפחתת השימוש בשקיות חד פעמיות המחולקות בכל מקום.
  
• העדפת רכישת מוצרים בעלי תו ירוק.
  

הפחתה במקור מאפשרת עצירה של מגמת הגידול או הקטנה של כמות הפסולת המיוצרת. כמו כן מתייחס מושג זה להפחתת מידת רעילותה של הפסולת. העלויות העיקריות הכרוכות בהפחתת פסולת במקור בדרך עקיפה כמו מחקר, איסוף נתונים, ניהול מערכות פסולת, חקיקה, חינוך והסברה, עזרה טכנית ותכנון, נמוכות לאין שיעור מעלויות הטיפול הישיר בסילוק פסולת.

קבוצות היעד:
תעשיה - עיצוב וייצור אריזות ומוצרים, שכמות חומר הגלם והחומרים הרעילים בהם מינימלית, ושאורך חייהם ומשך השימוש בהם ארוכים יותר.
ציבור הצרכנים - שינוי דפוסי התנהגותם של הצרכנים על ידי הקניית הרגלי צריכה בררניים ושימוש חוזר במוצרים ובחומרים.
מוסדות - רכישת מוצרים שדרגת רעילותם נמוכה, והם עמידים לטווח ארוך.
מוסדות המדינה - קביעת מדיניות חקיקה, עזרה טכנית, מחקר, תכנית חלוץ, חינוך והסברה, תמריצים כלכליים. הפחתת פסולת במקור מסובכת לביצוע מאחר שכרוכה בה פגיעה בנוחיות וברמת החיים הקיימת. (למשל, חזרה לשימוש באריזות ובמוצרים רב פעמיים). מעבר כזה מצריך פעולה הסברתית נרחבת כדי לשכנע את הציבור לבצעו. שינוי זה נדרש הן ברמת האזרח הפשוט בעת רכישת מוצרים במכולת או בחנות והן ברמת מקבלי ההחלטות. הפחתה במקור דורשת את מעורבותם של כל הגורמים במשק (ממשלה, תעשיה, מוסדות וצרכנים).


הטמנת פסולת
הטמנת הפסולת בישראל עברה דרך ארוכה מתחילת שנות התשעים: ממזבלות פיראטיות ללא תשתיות, הגורמות לזיהום ומפגעים, הגענו למצב בו מרבית הפסולת עוברת למטמנות מוסדרות. אתרים אלו עומדים בכל הקריטריונים הנדרשים על ידי המשרד לאיכות הסביבה.
מערך הטיפול בפסולת מוצקה כולל שלושה שלבים עיקריים:

1. אצירה- אחסון הפסולת במיכלים בסמוך למקום ייצורה.
   
2. איסוף והובלה- איסוף הפסולת בכלי האצירה והובלתם ישירות או דרך תחנת מעבר לאתר טיפול או סילוק.
   
3. טיפול או סילוק הפסולת- סילוק סופי של הפסולת באופן שאינו יוצר מפגעים.
   

כיום, כ- 85% מהפסולת הנוצרת בישראל עוברת להטמנה באתרים ברחבי הארץ.
שיטת ההטמנה (קבורה), מתבססת על דחיסת האשפה באמצעים מכנים, אל תעלות וכיסויים בשכבת עפר. תהליך ההטמנה בא למנוע מפגעים סביבתיים, כדוגמת זיהום קרקע, מים ואוויר.
בארץ קיימים 16 אתרי סילוק פסולת (אספי"ם) מאושרים להטמנת פסולת מעורבת (נכון לתאריך ינואר 2001- המשרד לאיכות הסביבה).
האתר נבנה מראש בשיפוע ועל תשתית אטומה, המבטיחים את ניקוז הנוזלים לתעלות ומונעים את חלחולם למי התהום. באתר מוקמות שתי מערכות עיקריות: מערכת לאיסוף וטיפול בתשטיפים ("מיצי פסולת") ומערכת לאיסוף וטיפול בגזים (דוגמת גז המתאן, המשתחרר בתהליכי הפירוק האנאירוביים). המערכת האחרונה מונעת מפגעי ריח, שריפות וזיהום אוויר.
הפסולת המוטמנת מפוזרת על פני השטח בשכבה אחידה, המהודקת ומכוסה בשכבת כיסוי (קרקע). שכבה זו מונעת הפצת ריחות, שריפה, העפת פסולת והתרבות מזיקים.
במהלך קיומו של האתר מבוצע ניטור לגבי דליפת מזהמים לאוויר, לקרקע ולמים.
לאחר שהאתר מגיע לקצה יכולת הקיבול, הוא נסגר ועובר תהליך שיקום למניעת מפגעים בעתיד.

יתרונות השיטה:

• מתאימה לרוב סוגי הפסולת.
  
• מונעת זיהום מי תהום, אוויר וקרקע.
  
• ניתן לאסוף ולנצל את גז המתאן לשם הפקת אנרגיה.
  
• ניתן להפוך אתר פסולת לשטח ירוק לשימוש הציבור או לשטח חקלאי, לאחר סגירתו.
  
• ניתן להקים אתר זה באתרי חציבה נטושים על מנת לשלב אותם עם הנוף.

חסרונות השיטה:

• זמינות של אתרי קבורה חדשים בעלי נפח גדול, העונים על דרישות סביבתיות מחמירות, פוחתת והולכת.
  
• התנגדות תושבים להקמת אספי"ם בקרבת מקום מגוריהם.
  
• קבורה של חומרי גלם רבים אותם ניתן היה למחזר ובכך היה ניתן לחסוך במשאבי טבע .