טבק צמחים עשבוניים, שיחים או עצים קטנים ממשפחת הסולניים - Solanaceae. לסוג טבק למעלה מ 100 מינים, ביניהם שני מינים תרבותיים: טבק אמיתי וטבק גס. העלים גדולים, פשוטים, תמימי שוליים. הפרחים ריחניים (בעיקר בלילה) ומופיעים בתפרחת דמוית מכבד או אשכול. כותרת הפרח בעלת צבע צהוב או לבן ורדרד או אדומה בחלקה. לפרח 5 עלי גביע, 5 עלי כותרת ו- 5 אבקנים ועלי אחד. ההאבקה עצמית או הדדית על ידי חרקים, לרוב פרפרים (או ציפורים, בארצות טרופיות). הפרי - הלקט הנפתח ב- 2 או 4 קשוות ומכיל זרעים מרובים וזעירים. ערכו הכלכלי החשוב של הטבק טמון בעליו המכילים ניקוטין ובזרעיו העשירים בשמן. בישראל ובארצות נוספות באגן הים התיכון, מגדלים את הטבק האמיתי מזן אוריינטלי או ריחני. מקורם של שני מיני טבק אלו באמריקה ובאיים הקריביים, משם הופץ לספרד ופורטוגל במאה ה- 16 ואחר כך לעולם כולו. תכולת הניקוטין של עלי הטבק האמיתי היא בין 3%- ל 4% מהחומר היבש. הניקוטין הוא אלקלואיד רעיל, נרקוטי ומרגיע החודר דרך רירית האף, הפה והגרון. בשל רעילותו משמש הניקוטין (הממוצה מהעלים במים, בכוהל או באתר) גם כקוטל חרקים רחב טווח. שטח הגידול העולמי הוא כ- 40 מיליון דונם, מהם מופקים כ- 5 מיליון טון טבק, רובם בארה"ב. גידול הטבק דורש מומחיות וטיפול ממושך במשך חודשים ואפילו שנים. הריבוי נעשה מזרעים במשתלות מוגנות, הצמחים הצעירים רגישים למחלות, ומשטר ההשקיה והדישון הוא בעייתי. מצד אחד, מעונין המגדל להשיג יבול מרבי (על ידי השקיה ודישון) ומצד שני כל הטיפולים האגרוטכניים המגדילים את היבול - עלולים לפגום בטיב העלים ואיכותם. זו הסיבה שבישראל מגדלים את הטבק ללא השקיה (פרט להשקיה סמוך לשתילה). בישראל מגדלים טבק בעיקר בכפרי הדרוזים בהר הגבוה. עקב המודעות ההולכת וגוברת לסיכונים שבעישון, הולכים ופוחתים, מידי שנה, שטחי גידול הטבק.